פס"ד חדש ודרמטי קובע: חדירת מי תהום למבנה היא 'מקרה ביטוחי' פתאומי ובלתי צפוי שאינו מוחרג בפוליסת 'ביטוח עבודות קבלניות'

בית המשפט המחוזי בלוד חייב את חברת הביטוח הראל לפצות את חברת הבנייה א. דורי בתגמול הביטוחי המלא על נזקים שנגרמו כתוצאה מחדירת מי תהום, למרות שמדובר באירוע הדרגתי ולמרות שהנזק הישיר נגרם לקבלן המשנה

 

פוליסת 'ביטוח עבודות קבלניות' הינה פוליסה מורכבת מאוד, במסגרתה מתחייבת חברת הביטוח לשפות את המבוטח בגין אובדן או נזק שייגרם לפרויקט כתוצאה מ'אירוע תאונתי' – אירוע שמוגדר בפוליסה כ"אבדן או נזק פתאומיים ובלתי צפויים מראש באתר העבודה או בסמוך לו, לפרויקט או לחלק ממנו.".

על פניו מדובר בהגדרה ברורה למדי. אולם כאשר מדובר בנזקים שנגרמים כתוצאה מחדירת מי תהום למבנה, המצב מורכב בהרבה וקשה מאוד לקבוע באופן חד משמעי האם הנזקים הם תוצאה של התממשות סיכון בלתי וודאי (ואז מדובר אירוע תאונתי שמכוסה בפוליסה), או שהם תוצאה של תהליך טבעי של הדברים ו/או של מחדל צפוי של המבצע ו/או שאינם מהווים נזק כהגדרתו (ואז לא מדובר באירוע נזק תאונתי והנזקים לא מכוסים בפוליסה).

בפועל, קושי ההוכחה הזו מוביל לכך שרוב התביעות שעוסקות ב'נזקי מי תהום' נדחות לחלוטין על ידי חברות הביטוח. גם במקרים שבהם התביעה אינה נדחית על הסף, היא מסתיימת לרוב (במסגרת הסכם פשרה) בהפחתה משמעותית של גובה הפיצוי ביחס לשאלה האם ועד כמה זה מכוסה בפוליסה באופן מובהק. כל זה עשוי להשתנות כעת, בעקבות פסק הדין החדש, ת"א 8876-09-15, שניתן לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בלוד על ידי כבוד השופט עוז ניר נאוי!

פס"ד שבו קבע ביהמ"ש כי חברת הביטוח הראל תשלם לחברת א. דורי פיצויים בסך של כ-1.6 מיליון שקלים, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מחדירת מי תהום לקומות המרתף בפרויקט. זאת למרות שהנזקים נגרמו כתוצאה ממספר אירועי הפסקת שאיבת מים ולא כתוצאה מ"אירוע פתאומי ובלתי צפוי" (שלכשעצמו מכוסה בפוליסת הביטוח ואמור היה לזכות אותה בתגמולי ביטוח), ולמרות שמי שנשא בנזקים הוא למעשה קבלן המשנה ולא התובעת.

 

פרטי המקרה בקצרה

פסק הדין עוסק בתביעה שהגישה חברת הבנייה 'א. דורי ובניו' נגד חברת הביטוח 'הראל', בדרישה לקבל ממנה פיצוי (במסגרת פוליסת הביטוח) בגין נזקים שנגרמו בקומות המרתף של פרויקט נווה צדק בת"א. פרויקט שנבנה ב"אתר טבול" – אתר שטבול בעומק של כשבעה מטרים מתחת לפני האדמה ושבו נמצאים מי תהום.

המשמעויות שמתלוות למיקומו הייחודי של הפרויקט ("אתר טבול") ולכך שהמבנה שמוקם מצוי בלחצי מים תמידיים, נלקחו בחשבון כחלק ממערכת השיקולים בתכנון מערכת האיטום ועל כן, במקביל לביצוע האיטום וכמקובל בפרויקטים מסוג זה, פעלה לכל אורך תקופת העבודות מערכת שאיבה והשפלת מי תהום 24 שעות, 7 ימים בשבוע "וזאת לשם הבטחת תקינות מערכת האיטום בפרויקט". (התובעת, א. דורי, התחייבה לשאת בעלות של 1.5 מיליון שח להבטחת מערכת המשאבות הזו)".

העבודות החלו בשנת 2009 כאשר במהלכן נבדקה מערכת האיטום באופן שוטף ומידי פעם בוצעו שינויים בתוכניות, בהתאם לדברים שעלו מהשטח ובהם מספר אירועי הצפות קטנים (שהנזקים שלהם גרמו לא נכללים בתביעה). אולם, בתקופה שבין מרץ 2011 ועד יוני 2012 נרשמו מספר תקלות במערכת שאיבת המים, כאשר משך התקלה אינו ידוע.

בדצמבר 2012, עם סיום בניית המרתפים, נותקו המשאבות והופסקו עבודות השאיבה. זמן קצר לאחר מכן, החלו לחדור מים למרתפי קומה 3- בפרויקט ובהמשך לקומה 2-. מרגע חדירת המים, זרמו המים בחופשיות בין שכבות האיטום, חדרו דרך הקירות ותפרי היציקה ברצפה, הצטברו והציפו את שתי הקומות. "משכך נטען כי נגרמו לתובעת נזקים כבדים אשר הצריכו פעולות שאיבה מידיות ותיקון נזקים רחבי היקף".

בעקבות המקרה הזה הודיעה חברת א. דורי לחברת הביטוח הראל על אירוע חדירת המים לפרויקט ועל הנזקים שנגרמו ונגרמים בעקבותיו, בבקשה לשפות אותה בגין אותם נזקים, כפי שמוגדר בפוליסת הביטוח. ביולי 2014 דחתה הראל את חבותה ע"פ הפוליסה, ולאחר עוד מספר דחיות מצדה של הראל פנתה חברת א. דורי לבית המשפט עם תביעה זו.

הערה: לאחר סיום ההליכים המקדמיים ניהלו הצדדים הליך גישור ממושך שבמסגרתו מונה מומחה מוסכם לאומדן עלויות התיקון, אך למרות זאת לא הגיעו להסכמה. בסוף אוקטובר 2019 ניתן צו להקפאת הליכים נגד חברת 'א. דורי ובניו' והנאמנים החליטו להמשיך בתביעה. לאחר הגשת הראיות נפגשו הצדדים לגישור נוסף שגם הוא לא צלח.

 

הטענה העיקרית של התובעת – חברת א. דורי:

בכתב התביעה טוענת חברת א. דורי כי הנזקים שנגרמו ושבגינם מבוקש הפיצוי ("מקרה הביטוח"), הם תוצאה של התקלות במערכת השאיבה שהובילו להפסקות בהשפלת מי התהום. תקלות אלו הן שגרמו לנזקים בטווח הארוך וגרמו לכך שמעבר להצפות הנקודתיות, הופיעו בשלב מאוחר יותר נזילות משמעותיות המצויות בבסיס התביעה.

 

הטענות הנגדיות של הנתבעת – חברת הביטוח הראל:

בתגובה לטענות התובעת, העלתה חברת הראל חמש טענות עיקריות שלכולן התייחס השופט בפסיקתו:

1. לא מדובר באירוע פתאומי וחד פעמי – אלא בשרשרת של אירועים שבהם חדרו מים למרתפים, שהתחילה כבר משנת 2010. "חדירת מים לכשעצמה אינה מהווה נזק כפי הגדרתו בפרק א' לפוליסת עבודות קבלניות". בהמשך, לאחר שמיעת הראיות, טענה הראל בנוסף כי "התובעת הציגה מספר גרסאות למקרה ביטוח ואף בשל כך אין בסיס לתביעתה".
2. לא מדובר באירוע בלתי צפוי – הגורם העיקרי לחדירת המים שחזרה תדיר על פני השנים היא "התעלמות הגורמים הרלוונטיים אצל התובעת, מהכשל הקונסטרוקטיבי והביצועי אשר הוביל להתקיימותם… התעלמות זו נבעה מהרצון להימנע מהעלויות הכרוכות בכך". על כן לא ניתן להגדיר את אירועי חדירת המים כתאונתיים ובלתי צפויים.
3. סכום הפיצוי שנדרש גבוה מידי – באשר להיקף הנזק טענה הראל כי בהתאם לפוליסה, אין כיסוי ביטוחי בגין עלויות שנדרשות לתיקון הליקוי עצמו או בביצועו החוזר של אותו רכיב לקוי בעבודה. מה גם שלפרויקט עצמו לא נגרם נזק פרט לעלות הנדרשת בתיקון מערכת הכשלים ובכל מקרה על פני השנים מדובר במקרים רבים של חדירת מים, שכל אחד נתון להפחתה בגין השתתפות עצמית. כך או כך, הסכום שאותו תובעת חברת א. דורי, אינו תואם את החשבוניות שהוגשו ומהן לא ניתן להבין בוודאות מה שולם באופן ישיר לתיקון הנזקים.
4. היעדר יריבות – "לא נגרמו לתובעת הנזקים הנטענים ולכל הפחות לא באופן שנתבעו על ידה… ואם נגרמו, הרי שנגרמו לקבלני המשנה… שכן מרבית עבודות התיקון בוצעו ע"י קבלנים שונים בפרויקט, בלא שהתובעת נדרשה לשלם בגינן ומכאן שדין התביעה להידחות אף מחוסר יריבות".
5. חברת א. דורי לא העבירה את פירוט החומר שביקשה חברת הביטוח הראל, ועובדה זו לכשעצמה מהווה הפרה של הדין והוראות הפוליסה.

 

החלטת השופט

בתום הדיונים החליט השופט לקבל את התביעה בחלקה: הוא קיבל את הטענה כי אכן מדובר במקרה ביטוח (וזה החלק המשמעותי ביותר לענייננו) ואף דחה את טענת היעדר היריבות, אבל מכיוון שלא הוכחו כל ומלוא הנזקים שטענה התובעת, חייב את חברת 'הראל' לשלם לתובעת סך של כ-1.6 מיליון שקלים שהם כמחצית מסכום התביעה המקורי.

 

הנימוקים לפסק הדין

בפסק הדין התייחס השופט באריכות לכל אחת מהטענות ונימק את החלטותיו לגבי כל אחת מהן:

הנימוקים בסוגיית הטענה המרכזית: 'האם מדובר במקרה ביטוחי?'

בשאלה זו, שעמדה למעשה בלב התביעה כולה ושההחלטה לגביה (לדעתנו) היא המשמעותית ביותר מבחינת ההשלכות העתידיות האפשריות, קבע השופט כי "בחינת מכלול הראיות מוביל למסקנה כי מקרה הביטוח מבוסס על אותם אירועי הפסקת השאיבות ובעקבותיהם הצפות, בבחינת אירועים פתאומיים ובלתי צפויים, כמשמעות מונח זה בפוליסה".

בעניין זה דחה השופט את כל הטענות של חברת 'הראל' שלפיהן מדובר בשרשרת של אירועים שניתן היה לצפות ולמנוע:

• השופט דחה את הטענה כי הנזקים היו צפויים – "לא ניתן לקבוע שהנזקים היו צפויים, לא בשל מקרי רטיבות קודמים ואף לא בשל התראותיו של מרטון [מהנדס האיטום] בדבר נזילות אפשרויות". בין נימוקיו ציין כי אין חולק על כך שהפסקות השאיבה היו בלתי צפויות וכי לא ניתן היה לצפות הפסקה בלתי יזומה של מערכת השפלת המים.
• השופט קבע כי אירועי הפסקת השאיבה הם האירועים שגרמו לנזקים – קיבל את דעת המומחה שקבע כי הפסקת שאיבה גורמת לנזק כתלות במשך זמן ההפסקה, וכי "ההצפה המידית כתוצאה מהפסקת השאיבה אינה הנזק, אלא שהפסקת השאיבה מובילה לפגיעה באיטום, בשלב מאוחר יותר, שמיקומה אינו צפוי".
• גם הטענה כי הנזקים הם תוצאה של שרשרת אירועים מתמשכת נדחתה ע"י השופט שקבע כי – לא ניתן היה לדעת אם נגרם נזק כלשהו ליריעות האיטום מיד לאחר הפסקות השאיבה וכתוצאה מהן שכן הנזילות עדיין לא היו גלויות; תנועת המים מתחת לאיטום לא צפויה. מרגע החדירה של המים הם לא גלויים ויכולים לפרוץ במספר רב של מועדים ומקומות; הזמן שעבר מהנזילות הקודמות מנתק את הקשר ביניהן לאירועי 2012 [אירועי ההצפות הקטנות שנזקיהן לא נכללו כאמור בתביעה]. התובעת לא יכלה לצפות מראש אירועים כאלה גם אם הייתה נזילה שנתיים קודם לכן כי בכלל לא ברור אם הייתה באותו מקום.
• באשר לקשר האפשרי בין ההצפות הקטנות לנזקים הגדולים שבסיס התביעה – "סבורני אף כי הנזילות בפניהן התריע מרטון, אינן קשורות לאירוע חדירת המים מושא התובענה. מרטין התריע על כך שצפויות נזילות שנובעות מהיעדר רציפות באיטום. אבל זה להבדיל מאירוע חדירת מים משמעותי שהוביל לקריעת שכבות האיטום עקב הפסקת ההשפלה… ואכן גם בבחינת הגיונם של דברים נראה כי האירועים מושא התביעה, אינם האירועים עליהם התריע מרטון…". עוד ציין השופט בנימוקיו, כי מכלול הנסיבות והמכתבים של מרטון מלמד כי לא היו אירועים אחרים ברצף בדומה לאירועי הפסקת השאיבה. "משנת 2012 לא נמצא אף אירוע נזילה אחר עליו התריעה מרטון ואשר לא טופל ע"י התובעת ואשר יכול היה להוביל לנזקים והנתבעת לא הוכיחה אחרת".
• באשר לטענה שהנזקים הם תוצאה של התעלמות מהוראות וכשלים – קבע השופט כי הוא דוחה טענה זו מכיוון שלא הוכחה "וודאי שאין מדובר באירוע מכוון". עוד ציין כי "המכתבים של מרטון לא מלמדים על התעלמות. להפך ניכר כי היה שיתוף פעולה בין הצדדים בתדירות גבוהה. גם לא עולה שהתובעת ביצעה את האיטום בניגוד להנחיות".

 

הנימוקים לטיעון החשוב השני: 'סוגיית היריבות'

סוגיית היריבות עולה בדיונים משפטיים רבים שבהם מעורבים גם קבלני משנה, כשהטענה המרכזית בה (כפי שטענה חברת הראל במקרה הזה) היא לרוב על כך שהנזק לא נגרם באופן ישיר לתובע (בד"כ הקבלן הראשי), אלא לקבלני המשנה ולכן הם אלו שצריכים לתבוע. מכיוון שזוהי סוגיה שכיחה ששנויה במחלוקת, כדאי לדעתנו להתייחס להחלטתו של השופט לדחות את טענת ההגנה בעניין זה.

בהסבר לפסק הדין כתב השופט כי מכיוון שמדובר באינטרס ביטוחי משותף – לא משנה אם התובעת תבעה לבד (ללא קבלן האיטום) ובתנאי שהצדדים לא יתבעו פעמיים. בדבריו ציין כי "אמנם לא התובעת נשאה בכל הנזק אשר חלקו ממומן על ידי קבלן האיטום. עם זאת, במערכת היחסים החוזית ביניהם, חבה התובעת בתשלום בעבור ביצוע העבודות… פועל יוצא, אם מומן התיקון על ידי קבלן האיטום, על התובעת לשפותו ובכל מקרה, אין בכך כדי לפתור את הנתבעת מחבותה… מה גם שבסופו של דבר האחריות היא של דורי מול חברת נווה צדק היזמית המזמינה על כל הנזקים שייגרמו גם אם חברת הביטוח לא תשלם וגם אם הנזקים ייגרמו עי קבלני המשנה – ולכן זכותה לקבל את התגמול המלא על הנזקים".

 

הנימוקים בשאלת הסכום

בעניין זה פסק השופט לטובת חברת א. דורי באופן חלקי וקבע כאמור, כי חברת הראל תשלם לה פיצוי בגובה של כ-1.6 מיליון שקלים בלבד ולא את מלוא הסכום שדרשה בתביעה (סך של כ-3 מיליון שקלים).

בנימוקיו העביר השופט ביקורת על התובעת וציין כי החשבוניות שהוגשו היו מבולגנות, גם מבחינת הנושא שלהן וגם מבחינת הקשר שלהן לאתר וכי לא ניתן היה להבין מהן מה שולם ישירות עבור התיקון. מכיוון שכך, קיבל השופט את החשבוניות שקשורות ישירות לנווה צדק בתקופת העבודות, חשבוניות ללא שיוך לאתר כלשהו בתאריכים האלה שכוללות חומרי גלם שמתאימים לעבודות התיקון וחשבוניות שלא צוין בהן אתר אחר ושבהן השם של מקבל החומרים זהה לשם של המקבל בחשבוניות שכן קשורות ישירות לאתר. כל שאר החשבוניות לא נלקחו בחשבון.

באשר לטענה של הראל כי יש להפחית את הסכום מכיוון שמדובר במספר אירועים עם הפחתות של השתתפות עצמית – החליט השופט לדחות אותה מכיוון שמדובר במקרה ביטוח אחד גם אם הדרגתי. עוד ציין כי ע"פ הפוליסה, נראה שהראל לא התכוונה לגבות מספר פעמים השתתפות עצמית בגין מקרים שנכנסים תחת מקרה ביטוחי אחד ולכן יכולה לגבות סך השתתפות עצמית אחת בלבד.

 

בשורה התחתונה,

אין ספק שמדובר בפסק דין מעניין מאוד שנוגע בשאלות מהותיות שנמצאו עד היום "בתחום האפור". לא ניתן לדעת בשלב הזה האם ומה תהיינה ההשלכות של פסק הדין הזה והדבר תלוי לא מעט גם בשאלה האם תחליט חברת הראל לערער עליו לביהמ"ש העליון.

אם אכן יגיע העניין לביהמ"ש העליון ואם יחליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור, אזי תהפוך הפסיקה הזו להלכה פסוקה. המשמעות היא שמרגע זה, לא יהיה עוד ספק באשר לשאלת ההגדרה של חדירת מי תהום למבנה כ'אירוע ביטוחי' כפי שהיה עד כה, והדיון ייסוב אך ורק סביב שאלת הסכום.